ממנצ׳סטר לשפילד: חוצים את פיק דיסטריקט על Brompton G Line

אודה שהיו לי רגשות מעורבים כשהרמתי את ה-G Line למדף המזוודות והתיישבתי בקרון הריק. ארכב לצד Peak Divide, יותר מ-300 רצים שהתכוונו להשלים את המרחק ברגל. רכיבה ממנצ׳סטר לשפילד נראתה קלה באופן מביך לעומתם. אבל אני גרה באזור מספיק זמן כדי לדעת שלכל מסלול רכיבה בפיק דיסטריקט יש אתגרים, במיוחד מחוץ לכביש. אף ש-90 ק״מ אינם מרחק גדול בקני מידה מסוימים, זו תהיה הרכיבה הארוכה ביותר שניסיתי על G Line. לא ידעתי איך אני, או האופניים, נתמודד.

קשת צבעונית ירדה בקשת אל עמק הופ כשבהיתי מחלון הרכבת בנוף שארכב בו למחרת. האם זה סימן טוב? רגע אחר כך הגבעות נעלמו בעננים, והבנתי שאולי דווקא ההפך.

פגשתי את חבריי לרכיבת Brompton בנקודת ההתחלה והתפעלתי מהאופן שבו כל אחד התאים את האופניים שלו. על האופניים של לוק היו תיקי בייקפקינג בהתאמה אישית, כולל ספל מתנדנד. שונה, רוכבת ותיקה במרוצי אולטרה, ארזה ביעילות בנרתיק קטן ואטום למים. לצ׳י היה תיק קדמי מרווח שממנו יצא לאורך סוף השבוע מספר לא סביר של שכבות לבוש. הכף והמזלג המשולבים של צ׳ארלי ובקבוק המים שלו היו קשורים בצורה מסודרת לתומך הכידון.

בשעה הראשונה בערך הדרך הייתה קלה. עקבנו אחרי הרצים לאורך התעלה, והשוליים היו מלאים בפרחים ובעלים ירוקים טריים. העזתי להירגע. הטיפוס התחיל בעדינות כשעברנו בפרברים ובפארקים שקטים, והופתענו לראות את קו הרקיע של מנצ׳סטר הרחק מתחתינו כשהגענו לאנדרטת המלחמה בהייד. איכשהו כבר התקדמנו. ענן אפור כבד זחל לעברנו באיום, ולבשנו בגדים עמידים למים לפני שהמשכנו.

הקילומטרים הבאים הביאו את הקסם של מסלולי רכיבה רבים בפיק דיסטריקט: נוף כפרי המשתלב בנעימות בידיעה שהעיר עדיין קרובה. דיוושנו בדרכים שקטות תחת חופות פריחה והרענו כשירדנו במהירות בירידה הגדולה הראשונה. ברגע שהדרך פנתה שוב למעלה, עצרנו כדי להסיר את הבגדים העמידים למים.

מסלול Peak Divide נפגש שוב עם שלנו כשעזבנו את האספלט, והרצים קיבלו אותנו בהתלהבות. רבים מהם כבר האטו משמעותית. קפצנו לאורך שבילי רכיבה, מעבר לחומות אבן יבשה ולכבשים בלתי מפוענחות, ועצרנו לעיתים קרובות לפתוח שער, ללבוש בגדים עמידים למים או להסיר אותם שוב. השמיים התרחבו כשעזבנו את קו העצים. השביל נעשה תלול וסלעי, ובזה אחר זה ירדנו מה-G Line והתחלנו לדחוף, לגרור ולעיתים להרים אותם מעל האבנים הרופפות.

רצה אחת שאלה את האופניים שלי לרגע ב-Gnocchi Gap וטסה במורד הירידה המרוצפת, בזמן שרצתי אחריה ונופפתי בקסדה ששכחה.

״וואו, באמת אפשר לשחרר עליהם בירידות!״, היא קראה בהפתעה והחזירה אותם בחוסר רצון.

מנצ׳סטר הרגישה עולם אחר כשאכלנו פסטה בעצירת הצהריים, מוקפים במדרונות כהים וזוויתיים ובפרצי גשם ושמש לסירוגין. אבל גם עצירת הלילה שלנו באידייל נראתה רחוקה באותה מידה. המשכנו בעליות חריפות שגם החזקים שבינינו לא יכלו לרכוב, מכוסות אבנים בולטות ששלחו את הגלגלים לכל כיוון והקשו אפילו על הדחיפה. ואז שביל צר לצד שיחי אולקס קוצניים הוריד אותנו להייפילד ולרכב גלידה שלא יכולנו לעמוד בפניו. אמרנו לעצמנו שהעניין שלנו בעיקר היסטורי: כאן החלה המחאה ההמונית על זכות הגישה לקינדר, כמעט בדיוק 94 שנים קודם לכן.

השוקיים בערו וזרועות הרוכבים החלשות שלנו פעמו ממאמץ בדרך לעלייה הגדולה האחרונה. הזדהינו עם רוכבי ההרים שגם הם דחפו את האופניים והתעלמנו מרוכבי האופניים החשמליים שחלפו בנחת. העננים התפזרו, וכשהגענו לפסגה השמיים היו כחולים וראשי הגבעות זהרו בירוק ובזהב.

רכבנו, דחפנו ונשאנו את האופניים במורד Jacob’s Ladder, שם חומות האבן היבשה הובילו אותנו לגשר אלגנטי לסוסי משא מהמאה ה-17. זו הייתה תזכורת שאנשים עברו כאן הרבה לפני המצאת האופניים. אחר כך הצטרפנו להמוני מטיילים עייפים בדרך לאידייל לבירה, לכוס תה, לרכבת הביתה או ללילה באתר קמפינג.

התעוררתי כשהשמש פגעה באוהל למחרת בבוקר והטילה צל בצורת Brompton על שק השינה. אולי לכן ישנתי כל כך טוב: כשהאופניים מקופלים במבואת האוהל, לא נדרשתי לדאוג שייגנבו בלילה.

היום כבר היה חם כשניצלנו זה את שובל הרוח של זה לאורך הכביש השקט בין אידייל להופ. אחר כך פנינו לשביל שבתחילתו אפשר היה לרכוב והתפתל על צלע הגבעה. פעמיים ירדנו לחצות נהרות קטנים, שבהם חלקנו נשאו וחלקנו רכבו עם ה-G Line.

פגשנו שוב את Peak Divide ב-Hope Cross, בדרך עתיקה שחיברה בעבר את המבצרים הרומיים בגלוסופ ובבראף. היום היא ראתה פלישה של רצים בבגדים צבעוניים, מעודדים בידי חמישה אנשים בהרפתקה על אופניים מתקפלים, ומעוררים את סקרנותם של מטיילים, מטיילי כלבים ורוכבי אופני הרים חשמליים. תמיד יש חברה בפיק דיסטריקט, וזה אחד הדברים שאני אוהבת בו. קווי הרכס מלאים באנשים ברגל ועל גלגלים, מטפסים, גולשי מצנחים ועוד. רבים מגיעים ברכבת ממנצ׳סטר או משפילד ליום טיול, ואחרים ממקומות רחוקים יותר. אפשר להגיע לעמק הופ שעתיים וחצי אחרי היציאה מלונדון סנט פנקראס.

הקפנו את מאגר ליידיבאוור ופגשנו תנועה בפעם הראשונה כשחצינו בזהירות את הכביש הראשי בבאמפורד. אחר כך התחלנו לטפס שוב, בעידוד קבוצה משפילד שיצאה ליום טיול. לוחות הסלע המרשימים של Stanage Edge הופיעו באופק. עליית החצץ הארוכה לקו הרקיע לא הייתה ניתנת לרכיבה עבור כמה מאיתנו, אבל איש לא רצה לומר אם הסיבה הייתה רגליים עייפות או מגבלות ההילוכים של G Line.

צחקנו בקול כשראינו את הדרך הצרה והמפותלת שבה היינו אמורים לרדת. נשאנו בזהירות את ה-Brompton מעל הסלעים, ואז גילינו שרוב המסלול דווקא מתאים לרכיבה. מטיילים שעברו הריעו לנו כשדהרנו על לוחות אבן החול ובערוצים שחצבו דורות של צעדים. עצירת הצהריים הייתה בשטח גבוה וסחוף רוחות. ואז, רגע אחרי שחזרנו לאופניים, שפילד הופיעה מתחתינו, בדיוק כמו מנצ׳סטר ביום הקודם.

עכשיו כבר הייתי בשטח הביתי שלי, בשבילים שבהם אני רוכבת בדרך כלל בסיבוב של הפסקת צהריים. היה משהו סוריאליסטי ונפלא בלראות אותם בסוף מסע ארוך. חלפנו על פני נערים מקומיים בקסדות מלאות במסלולי אופני ההרים של Lady Canning’s Plantation, והנהנו למטיילי כלבים כשהחלקנו במורד החצץ התלול של Clough Lane.

הרכיבה הסתיימה כפי שהתחילה, לאורך נתיב מים שהוביל ללב העיר. הפעם זה היה Porter Brook, אחד מחמישה נהרות מהירים שהניעו את גלגלי ההשחזה של יצרני הסכינים בשפילד כבר במאה ה-14.

כיום שפילד מוכרת כ״עיר הטבע והפעילות בחוץ״, ובאמת נראה שחצי מתושביה יצאו לקבל את פנינו. יותר מפעם אחת עצרנו לשיחה עם מישהו שזיהה את האופניים המתקפלים ורצה לדעת מאיפה רכבנו.

״ממנצ׳סטר לשפילד על Brompton? זה בכלל אפשרי?״

וכולנו דיברנו זה על דברי זה, נלהבים לספר להם כמה נהנינו.